שרית גורן כותבת - אימה בגינת רבין
לקחתי בננות ומילאתי מים בבקבוק של הדרדסים. הוספתי קצת ביסקוויטים
לכל מיקרה, אם ניתקל בילד עם במבה, יהיה לנו במה להחליף. והלכתי עם בני בן הארבע
והתינוק , לגינת רבין בקריית עמל.
ילדי בן הארבע רץ מהר לשחק במשחקים, כשלפנינו התקרבה חבורת ילדים בגיל
יסודי, כשהם אוחזים קורות עץ באורך חצי מטר כל אחד, וצועקים "יש בגינה
ערבים".
מרחוק ראיתי באיזה סכנה לאומית מדובר.
אישה ערבייה צעירה ישבה עם ביתה בת החצי שנה על שמיכה קטנה. הבת שיחקה
באבנים שליד המתקן. עוד משפחה יהודית כשרה
לחלוטין, ישבה עם בניה הפעוטים ליד המתקנים. הילדים וההורים הפעוטים נראו מבוהלים וחיוורים.
ולא מסכנת הילדה הפעוטה הערבייה, אלה מהילדים הרצים בגינת השעשועים עם אלות.
הילדים רצו בכל גינת רבין צועקים ומנופפים באלות. שאלתי אותם
"איפה אימא שלכם" והם הצביעו על אישה רזה עם בגדי ספורט, מדברת בטלפון. הלכתי
מהצד השני להתרחק מהילדים וניגשתי לאישה .
"סליחה" אמרתי לה " הילדים האלה מחזיקים אלות"
היא סימנה לי עם היד שהיא בשיחה חשובה, ושאני לא אפריע לה.
"גברת , הילדים מנופפים אלות ליד פעוטות, שלא לדבר עם צעקות שהם
צועקים"
הבחורה הביטה בי, ואמרה לטלפון "רגע רגע, אני פה עם הילדים"
היא פנתה לילדים מרחוק ואמרה "אוהדי. בלי מקלות, כן"?
"אוהדי" שנראה היה שאכפת לו מאמא שלו כמעט כמו מהילדים
הפעוטים ובני האדם סביבו אמר את המשפט המופלא
"אבל אנחנו לא עושים עם המקלות כלום, אמא"
"אז תזהרו עם המקלות, כן" אמרה האם באחריות. היא המשיכה ודברה
בטלפון
היא דברה בטלפון על פעילות לנוער שהיא מארגנת. שאיזה מישהו לא ייתן לה
לעשות. אוהדי וחבורתו הלכו לעבר עץ שנימצא
בסוף הדשא של גינת רבין והחלו להכות בעץ עם האלות. הם חתכו ענפים מהעץ ויצרו אלות
חדשות מענפים. יש לציין שהאלות שלהם היו קורות עצים שהביאו איתם. בשלב הזה האישה הערבייה
עם ביתה התינוקת הלכו. אין ספק שהסכנה הלאומית הוסרה. ולמרות זאת הזוג הצעיר
וילדיהם הפעוטים נראו עדיין מבועתים ומיואשים.
אוהדי וחבורת הילדים עזבו את העץ המסכן והחלו להתגלש על המגלשות עם
האלות בידיהם. ילדי בן הארבע שתמיד מוצא מה לעשות אמר "אמא בואי נלך מפה
ונעשה חללית בבית. פה זה לא בטוח".
"אנחנו לא הולכים לשום מקום " עניתי והרגשתי שזה לא פייר
שיש אנשים בארץ הזאת שמעיפים אנשים אחרים לעשות חלליות בבית. ופניתי לאישה
"אסור להם לעלות על המתקנים עם מקלות" אמרתי לה.
האישה הפסיקה את הפעילות החברתית החינוכית שהיא מתכננת במתנ"ס
ופנתה אלי.
"איפה זה כתוב פה " היא שאלה
מה אני אמורה להגיד עכשיו, חשבתי. איפה כתוב "לא תכה עם אלה ילד,
לא תפחיד פעוט, לא תוציא עין לפעוטה, לא תצעק על אנשים שאתה לא מכיר"
"בעשרת הדברות" התעשתי. "את לא מבינה שילד קטן יכול
לקבל מקל בראש ולמות"?
"אז אני רואה את הדברים אחרת" ענתה לי המחנכת הדגולה.
"וזאת זכותי. כל אחד והדרך שלו".
כן. חשבתי. כל מי שלא יודע או רוצה להתחשב בסביבה, אומר ש"יש לו
דרך חינוכית משלו": הילד נתן מכה בראש כי "הוא מבולבל".
הילד משחית עצים, וצועק לעבר אנשים ומתנהג בגזענות כי "היא רואה דברים אחרת ".
הילד הוציא עיין כי "הוא צריך להתבטא". ובסוף בסוף מי שאוכל אותה זה אלה
שמחנכים. אלה שאם הילד מתפרע בגן שעשועים לוקחים אותו הביתה ולא רק מאיימים.
אנחנו, הילדים הטובים מחנכים את ילדינו להיות ילדים טובים, שמתייחסים
לחברה, ואנחנו אוכלים אותה.
"אמא בואי נלך מפה" אמר לי הקטן החמוד, שהבין שבקרב הזה
האמא שלו הפסידה. שהבין שהאימא שלו שיודעת לשיר ולכתוב ולהכין אוכל, עומדת חסרת
אונים מול האישה שמולה. שהבין שהמציאות הבריונית האבסורדית היא חזקה מהחינוך שהוא
קיבל.
הלכנו משם.
"ומה תעשי אמא" שאל אותי בני בציפייה.
"אני אקרא למשטרה" אמרתי. מנסה להשיב מלחמה.
אבל באותו רגע התינוק שלי בכה ומי קורא למשטרה בגן שעשועים, ואני
צריכה להכין אוכל ולקלח, ובעלי חוזר מאוחר, ולעבוד קשה ולשלם למועצה מיסים לתחזק
את גני השעשועים שאנחנו נאלצים לעזוב. כי המרחב הציבורי לא מיועד לבני אדם רק
לבריונים.
הלכנו הביתה. בני הכין חללית מקוביות שאותה הוא ישלח לירח. ואני
דמיינתי שאנחנו מעלים על החללית את אוהדי וחבורתו, ואת אמו הנהדרת, יחד עם האלות
שלהם, וחלקי העץ שהם תלשו, ושולחים אותם לתוך החור השחור המאסיבי שבמרכז הגלקסיה.
אמן.
saritgoren
@yahoo.com
