כשהרחובות התרוקנו – הוואדי התעורר לחיים.

היערות, השדות והעמקים שמסביב לקרית טבעון, עיר הולדתי, תמיד היוו חלק משמעותי מהזהות שלנו כקהילה. הם תמיד היו מקום בו אפשר לרוץ, לטייל, לפגוש משפחה וחברים ולהתנתק לרגע מהציביליזציה. הם גם היו, ותמיד יהיו, נוף ילדותי – מקומות שבהם ביליתי אינספור ימים מתחת לעצי האלון. אומנם כיום, הסביבה הזאת משחקת תפקיד נוסף באופן שבו הקהילה שלי מתמודדת עם התפרצות וירוס הקורונה והשלכותיו.

כאשר ישראל נכנסה לסגר בתחילת מרץ, והלחץ וחוסר הוודאות גברו, הטבע הפך למקום מפלט עבור רבים מאתנו. הגישה הנוחה לטבע אפשרה לרבים למצוא קצת שלווה, מבלי לסכן את עצמם או את הסובבים אותם. היא אפשרה לאנשים להוריד את הקצת ולהתבונן מקרוב על עצמם, על חייהם ועל החלטותיהם. פתאום, כל רעשי הרקע נעלמו והלחץ היום-יומי התפוגג.

מהימים הראשונים של הסגר, טיילתי יום-יום בשדות ובוואדיות וצילמתי את האנשים שפגשתי. כל אדם, בין אם חבר קרוב או זר מוחלט, התבקש להביע בכתב ידו כיצד הוא מרגיש או מה הוא חושב על המציאות החדשה שלנו. לאחר מכן, התמונות והטקסטים חוברו על מנת ליצור מסמך תיעודי של הקהילה בתקופה הזאת ועל השפעת הטבע בזמני משבר.

בנפרד, כל אדם סיפק הצצה קטנה לעולם ייחודי.

״אני מתגעגע לשגרה הברוכה, מלאת העניין והצבעוניות...״, כתב אורי.

״יורדים לוואדי לזכור שבחוץ העולם עדיין בתזוזה״, כתבה ענבר.

 ביחד, האנשים שהשתתפו בפרויקט הדוקומנטרי-שיתופי הזה שפכו אור על הסיפור שלנו.

סיפור על טבע. על קהילה. על התמודדות.

דניאל רולידר

www.danielrolider.com

daniel12rolider@gmail.com

מרץ 2018, הצלם דניאל רולידר לקח חלק ביוזמה הבין-לאומית Inside Out של הצלם הצרפתי JR. במהלך יומיים, הוא צילם 56 פורטרטים של תושבי קרית טבעון ותושבי בסמת טבעון, תמונות של עוברי אורח ובעלי עסקים מקומיים. לאחר מכן, התמונות הודפסו כפוסטרים ענקיים ונתלו בין לילה במרחב הציבורי של קרית טבעון; על אולם זוהר, במרכז טבעון, על מתנ״סים וקירות ציבוריים נוספים. באמצעות הצגת אומנות הנגישה לכל במרחב הציבורי, מטרת הפרויקט הייתה לעורר שיח על שכנות, אחווה, על המגוון האנושי בישראל ובאזור בפרט, ולאפשר לאנשים לעצור לרגע את שגרת יומם ע״י צפייה בתמונות. הפרויקט, שהוצג במקביל לפסטיבל שייח׳ אבריק, זכה לכיסוי תקשורתי במהדורת החדשות של ערוץ ״כאן״.

בְּשְׁבִילֵי חוֹרֶשׁ קַדְמוֹן בֵּין בָּלוּט לְאַלוֹן,
צְלָלֵי עֶרֶב נָדִים לְכוֹל רוּח.
עַל דֶרֶך מוֹשֶׁכֶת זְרוּעָה צְאֵלוֹן,
נָטָה לוֹ מַלְאָךְ-אֵל לַנוּח.

בֵּין גְבָעוֹת שֵׁיךְ הַבְּרֵיק, תַּחַת פֶּסֶל שׁוֹמֵר,
הַּצוֹפֶה לוֹ אֶל שְׂדוֹת הַּחִיטָה.
הֵנִיח רֹאשׁוֹ עַל קִבְרוֹת סַנְהֵדְרִין,
וְיְצוּעוֹ, סְבָךְ עַנְפֵי הַּשִׁיטָה.

צֵל רַגְלָיו אָז שִׁכְשֵׁךְ בְּחֲרוֹשֶׁת גוֹיִים,
בֵּין קִישׁוֹן, לְצִילוֹ שֶׁל כַּרְמֶל.
מֵרְכָּבָה שִקְשֵׁקָה בִּמְסִילוֹת נְבִיאִים,
בֵּין צַבָּר לְהַּרְדוּף, שֶקָמֵל...

וּבְּבוֹקֶר טְלַלִי, עֵת הֵקִיץ וְנֵעוֹר,
אֶת יָדָיו אָז מָתַח אֶל מִשְׁעוֹל.
עֵינָיו אַט פָּקַח אֶל נִיצָן בַּמִסְתוֹר,
שֶנָבַט בַּיְישָנִי מְעֵין כָּל.
וּבְיָד רַכָּה, זְהִירָה, מְלַטֶפֶת,
בֵּין סַלְעֵי-יָה לְרֶגַע יַחְפֹון.
אֶת יְרוֹק הַּגִבְעוֹל, כּוֹתַרְתוֹ הִיא רַקֶפֶת,
הַּפּוֹרַחַת בְּרֶכֶס טִבְעוֹן...

בְּשְׁבִילֵי חוֹרֶשׁ קַדְמוֹן, בֵּין בָּלוּט לְאַלּוֹן,
הַּרוּח צְלָלִים לָה רוֹדֶפֶת.
תַּחַת סֶלַע אֵיתָן עַל רֶכֶס טִבְעוֹן,
עַד עוֹלָם שָׁם תִּפְרַח לָה רַקֶפֶת.