כוחה המופלא של התודה

כולנו יודעים ש״צריך להגיד תודה״ שמענו את זה מההורים, מסבתא, ממורה כלשהי. אני מתארת לעצמי שרובנו ככולנו לא זוכרים מאיפה שמענו את הציווי הזה, אבל הוא התקבע אצלנו ככזה, ציווי. וכציווי, באופן מאוד טבעי, נוצרת בנו התנגדות. לצד זה אנחנו גם שומעים בעידן הניו אייג׳ על כוחה המופלא של התודה, ומאוד בקלות אנחנו יכולים להתפתות לנכס לעצמנו מנהג אמירת תודה על מנת שנשיג דברים נחשקים בחיינו. מה שקורה במצב הזה, הוא שבדרך כלל אנחנו הופכים מתוסכלים מחוסר המימוש ומפסיקים במנהג התודה. 

מה בעצם קורה כשאנחנו אומרים תודה, איך כדאי לנו להתייחס לנושא באופן שייטיב איתנו, ולמה בכלל שנעצור ונאמר תודה? 

אתחיל מהלמה. בחיי היומיום שלנו אנחנו נמצאים בתנועה בין עשייה למנוחה. ברור לנו שעל מנת לקבל תוצאות עלינו לפעול, ולכן אנחנו פועלים פועלים פועלים עד שאנחנו מתעייפים ונחים. שני אופני הקיום האלה, בתרבות בה אנחנו חיים, הפכו למשהו מובן מאיליו, אפשר לאמר ברירת המחדל הקיומית שלנו. אבל יש לנו מצב קיום נוסף, מצב שאינו עשייה או מנוחה, וזהו מצב קיום של הווייה. אפשר לאמר בשפה מעט מדעית יותר שאלה גלי מוח אחרים. העשייה מתבטאת בגלי בטא, המנוחה בגלי דלתא ושינה עמוקה מביאה אותנו לגלי תטא, ומצב ההווייה הוא של גלי אלפא. 

למעשה אין איש או אישה שאינם מתקיימים גם בגלי אלפא. אנחנו זקוקים למצב ההווייה שלנו בדיוק כפי שאנחנו זקוקים לכל המצבים האחרים.  אבל כתרבות אנחנו די מזלזלים באופן הקיום הזה מאחר ומצב גלי האלפא שייך הרבה יותר לעולם הילדות. ילדים שוהים בגלי אלפא רוב או כל שעות הערות שלהם, והם מאוהבים בהווייה וכל הזמן שואפים למצוא דרכים לשוב אליה. כשילד אומר שמשעמם לו הוא בדרך כלל מודיע לסביבתו שהוא כרגע בחיפוש כיצד לחזור לתוך ההווייה. מאחר ויש לי שני ילדים קטנים אני תמיד מופתעת בההתבוננות בהם כמה מהר הם מוצאים את הדרך למצב ההווייה, ניראה שבלתי נסבלת עבורם השהייה מחוץ לה. 

יש סיבות רבות מדוע התרבות שלנו מתנערת ממצב זה, והן בעיקר קשורות במבנה הכלכלי בו אנחנו חיים. מצב ההווייה מאפשר לנו לחיות בתוך עצמנו, בחווייה של אותנטיות, קלות וחוסר מאמץ. יש בו שפע, יצירתיות ותנועה והוא מצוי כל כולו בהווה. כשאנחנו במצב זה, אנחנו לא מסוגלים לדאוג או לחוות חרדות מאחר וההווה תופס את רוב קיומנו. בעצם אפשר לתאר את מציאות העשייה שלנו ככזו אשר נעה כל העת בסטרס על מנת להגיע לאיי ההווייה שלנו. מצבי הסטרס, כלומר גלי הבטא, הם חשובים לקיומנו בדיוק כמו כל מצב אחר. העניין הוא כמובן המינון. ה״משעמם״ של הילדות הופך לסטרס בבגרות והוא נועד להוות גשר בין מצבי אלפא שונים. אבל כתרבות ללא נחת אנחנו אפילו מתמכרים למצבי הסטרס ומאוד נפוץ אצלנו מצב שבו המוח מאבד מהגמישות שלו שכן בדיוק כפי שיד קפוצה לאורך זמן הולכת ומתקשה, כך עם כל איבר אחר בגופנו. במצב של אובדן הגמישות אנחנו חווים את הקשיים המוכרים לנו מחיי היומיום כגון חוסר שינה, חרדות, אי שקט, חוסר סיפוק, זעם, וכו׳. 

הבחירה המודעת לאמר תודה, בין אם התיישבתי לכתוב כמה תודות, או פשוט עצרתי לרגע במהלך היום והודיתי לדבר מה בליבי, זו בחירה ליצור גשר בין העולמות. ההכרה בדבר מה שאפשר להודות עליו ברגע זה זו הכרה שמיד מאפשרת לנו נחיתה לתוך ההווה, וזו פעולה אקטיבית שפותחת עבורי דלת למצב ההווייה. התודה עצמה זו הבחירה להיכנס בדלת הזו ולאפשר לי שהות ולו רגעית, במצב ההווייה. 

אנחנו לא אומרים תודה בשביל להשיג משהו. אנחנו אומרים תודה בשביל להיות משהו. בשביל להיות מי שאנחנו ברגע זה. שכן לחיים יש כוח מיוחד אשר רוצה ביטוי בכל רגע ורגע של הקיום. מתוך ההסכמה שלנו להיכנע לכוח הזה ולפתוח לו דלת ברגע זה, אנחנו מצליחים לחיות את מה שמבקש כרגע לחיות בנו ולאפשר לו להוביל אותנו אל פירותיו הוא. ברגע שמשהו מתממש, גם אם הוא קשה וכואב, אנחנו יכולים לשאת אותו באופן שלא מוחץ אותנו אלא מגדל אותנו. אנחנו נותנים לו מקום והוא בתמורה נותן לנו מקום וכך מעגל היצירה האינסופי יכול להמשיך להתקיים, ומכאן מגיעים כל סיפורי הקוסמות של הכרת תודה. 

אסיים היום עם שני לינקים:

1. שרון ברתל קמחי כתבה בפייסבוק פוסט מרתק שמנתח את הסיפור המרגש והמעצים כל כך של אלמוג מאיר ג׳אן כפי שסיפר בעובדה עם אילנה דיין.

מפצירה בכם לקרוא>

2. האם כבר המלצתי כאן פעם להאזין למוזיקת הפיגמים מקונגו? אני ממליצה על כך בכל הזדמנות כי בעיני זה אחד הדברים הטובים ביותר לנפש לנשמה ולגוף להאזין להם. מוזיקה שכל כולה אך ורק הווייה וכמה הרבה אושר יש בה!
   לערוץ היוטיוב >

להתראות בדרכים השונות של חיינו ~

ליצירת קשר:

ווצאפ: 0547895257

פייסבוק: joystrings.be

אינסטגרם: ayelet.lerman