אחת השאלות שמונחים אצלי בקליניקה לומדים מהר מאוד לפגוש, היא שאלתי אליהם: ״ומה כן?״ וכאן חשוב להיכנס לרזי החשיבה החיובית ולענות על השאלה הנוקבת והחשובה: האם זו הדחקה של הקושי?
תלונותינו וקשיינו הם רבים, והם בעלי חשיבות רבה מאוד. חלקם קשיי גדילה אשר בלעדיהם לא ננוע אל עבר המקומות החדשים אשר נפתחו בפנינו. חלקם נועדו להתריע בפנינו שאנחנו ממש לא נמצאים במקום הנכון לנו וכדאי שנזוז. וחלקם פשוט נועדו להעיר אותנו ביתר בהירות אל עבר עצמנו, אל עבר ביטוי ומימוש מי שאנחנו כאן ועכשיו בעולם הזה ובחיים החד פעמיים האלה שמשתנים בכל רגע. התלונות שלנו והקשיים שלנו הם ככל הניראה החברים הטובים ביותר שיש לנו. הם מורי דרך נאמנים מאוד שלא ייעלמו (גם אם יודחקו למעמקים) עד שלא נסכים, או נמצא את הדרך להסכים, להקשיב להם.
אבל, וכן יש כאן אבל חשוב מאוד. התלונה והקושי אינם דבר שעומד בפני עצמו. התלונה והקושי הם דבר דומה מאוד לסימון דרך בצידו של שביל: ראשית, תפקידם לציין בפנינו שיש שביל; ושנית מהותם היא להכריז על עצמם כעל כאלו שנמצאים לצד השביל, מפנים לו מקום, ולהדגיש את עצם היותם סימון לשביל ולא הדבר עצמו.
פעם, בתקופת האינתיפאדה השנייה, יצא במקרה שבדיוק חייתי באיטליה. ניגנתי אז וגם התקבלתי ללימודי בימוי קולנוע במילאנו. אבל בעיקר הייתי מאוהבת בבן הזוג האיטלקי שלי אשר הוא מצידו לא הואיל לצאת מבית הוריו. ואני כל הזמן חיפשתי מקום לגור בו. וכל הזמן לא מצאתי. לעיתים מצאתי מקום לחודש, לעיתים לקיץ כי סטודנטים יצאו לחופשה. אבל לא הצלחתי למצוא לי חדר להשכיר לתקופה של שנה. כך יצא שרוב הזמן חיפשתי מקום לגור בו. וכך גם פגשתי הרבה מאוד אנשים. חלקם נחמדים מאוד ומאירי פנים, חלקם מפוחדים מאוד אשר שמעו שאני ישראלית, לא הסכימו לחתום איתי על חוזה. אפילו פעם אחת, כשכבר כן נכנסתי לחדר כלשהו, באותו היום התגלה בדירה שבקומה מתחת, תא של אל קאעידה. דבר זה סיפק לי תירוץ נהדר לצאת מהדירה שמסיבות אחרות לגמרי התבררה כתרמית. יום אחד, כעבור שנתיים וחצי שכאלו, נחתה עליי ההכרה שאולי אם אני פוגשת בכל כך הרבה סירוב, אולי, רק אולי, מותר לי להקשיב לכל הלא שאני פוגשת מכל עבר וללכת למקום שבו אשמע קצת (הרבה) יותר כן? כך חזרתי, שבורה ומפורקת, לישראל.
בתקופה ההיא של חיי לא ידעתי לאן וכיצד להפנות את כוח היצירה שלי אל עבר חיי. למעשה לא ידעתי שיש באמתחתי בכלל כוח יצירה בכל הנוגע לחיים. האמנתי שאני מונעת ע״י רצונות והם מצליחים או לא מצליחים מסיבות לא ברורות, או אפילו ללא כל סיבה (למען האמת, מעולם לא חשבתי שזה ללא סיבה אלא האשמתי את עצמי בכל מיני כשלים, טעויות וחוסר זכאות בסיסית לאושר ומימוש). זה מצחיק כשחושבים על כך שחייתי חיי אומנות ויצירה והייתי אמורה להכיר באיכות היוצרת שיש בנו בני האדם. אבל לתודעה יש את שלבי ההבשלה היחודיים שלה ואין טבחים טובים יותר מהחיים על מנת להביא אותנו לכדי הכנת ארוחת הגורמה עתירת המנות הראשונות עד שנהיה מוכנים מספיק לפגוש את אוסף המנות העיקריות שמצפות לנו בהתפתחות התודעה שלנו לאורך החיים, בתקווה שאלה יובילו למגוון קינוחים מרתק בדרכו.
למעשה אנחנו יוצרים כל העת את שביל חיינו. ההפך המדוייק מהכלב שמנקה עם שפמו ועם זנבו את השביל עליו עומדת אליסה בארץ הפלאות כאשר היא ממש ממש, אבל ממש ממש הולכת לאיבוד במעמקי היער. אנחנו בעלי המברשת והמכחול מציירים על קנווס חיינו. והמורים שלנו כיצד ליצור את היופי הייחודי והחד פעמי שהוא אנחנו? אכן, אלה הם הקשיים והתלונות שאנחנו פוגשים. ועל כן תחת הנחיית החשיבה החיובית האותנטית, אל לנו בשום פנים להדחיק, להתעלם או לברוח מהקשבה לקולות הקשיים והתלונות שלנו.
וכאן אנחנו נכנסים לריקוד העדין, המכבד כל כך שיש להווייה איתנו לאורך כל חיינו. אל מול סימון דרך, בצד השביל, בצורת קושי ותלונה, אנחנו נשאלים: מה כן? איפה הכן שלי? לאן הכן (והקן) שלי מוביל אותי? לא מאיזה לא אני נמנעת. כלומר לא רק לעזוב (לברוח) את איטליה ולחזור לישראל, אלא מה כן?
ולשאלה הזו, אני באופן אישי, נזקקתי לעוד כארבע שנים לפני שמצאתי בי מספיק אומץ, תעוזה וכוחות חיים על מנת להתחיל לענות. בדרך עברתי גם בהודו למשך שנה באמונה שהגעתי למקום בו אין צורך בתשובה. אפשר לחיות פשוט בריק המושלם השמח והנהדר של חגיגת העולם הזה. אבל לשמחתי (ולמרבה הקושי שחוויתי), גם מהודו נפלטתי בהוד והדר הישר אל לב המאפילייה שלי. רק אז העזתי להתחיל למצוא את הכן שלי.
כשאני פוגשת את הכן בקליניקה, בדרך כלל עיני המונחה בורקות מאושר. לא כל מונחה מוכן או מוכנה לפגוש את הכן שלהם. ולעיתים כל התהליך שלשמו התכנסנו הוא על מנת להיות מוכנה להכיר את הכן של עצמך. בדרך כלל ישנם עוד שלבים של מימוש. אבל על שלב הכן אי אפשר לוותר כי בלעדיו פשוט אין.
בסדנה ״להיות שם״ המשתתפים עוברים מגוון תהליכים של זיהוי ה״כן״ שלהם עד לכדי יצירת חזון שלם. לאחר מכן אנחנו ממשיכים לתוך תהליכי מימוש החזון ויצירת הכרות של התת מודע עם שלבי השינוי בצםויים תוך כדי מימוש החזון. על כן זו סדנה אינטימית ומושקעת מאוד שמתאימה לקבוצות קטנות שיוצאות יחד אל עבר האופקים החדשים של חייהם. כוח הקבוצה מנווט ברכות להעצמה אישית של כל אחת ואחד מהמשתתפים.
בפינת ההשראה היום, אני מביאה לכאן את אסתר היקס, זו שמדברת בשם ״אברהם״. אישה נדירה, מורה רוחנית ענקית, שנדיבותה ויצירתיותה אינן יודעות שובע. על כן ניתן למצוא אינספור יוטיובים שלה. אני אוהבת לשחק ולפתוח יוטיוב שלה ופשוט לשמוע מה היא באה להאיר לי ברגע זה. אבל אפשר כמובן גם לשאול שאלה ולקבל הפנייה ליוטיובים שעוסקים בנושא. ולכן אני מביאה לכם כאן וידאו שבו היא מדברת על מערכת הניווט הרגשית שלנו. כי אם כבר דיברנו על יצירת שבילים באמצעות סימני דרך, כמה טוב שיש לנו מערכת ג׳י פי אס מכווננת היטב למשך כל חיינו.