STRINGS חלק שלישי

Joy

היום בבוקר באתי לכיתה של בכורי המתוק לנגן להם בויולה כי הם לומדים על כלי קשת בבי״ס מיתרים...  הגענו לחלקו המסכם של STRINGS. בחלקים הראשון והשני שוחחנו על Need, I, Rest, Trust, Soul ונותרנו עם G ו-S לקבלת תמונה מקיפה של המהויות עליהן מושתתת JoySTRINGS 

STRINGS 

חלק שלישי 

Gratitude

כשארזתי את הויולה, באה אליי אחת הסייעות. אישה מבוגרת. חיוך מלא אושר נסוך על פניה והיא הודתה לי. היא דיברה איתי על תחושה של שמחה שהיא לא חשה לפני כן. משהו כמו עטף את המפגש. איזו שלווה משולבת בשמחה התלהבות סקרנות ונועם. יצאתי משם גם אני עטופה כל כולי בחוויה של הכרת תודה. תודה לילדים המתוקים שהיו מתוקים כל כך. תודה למורה המקסימה שאיפשרה את הכל תחת כנפיה הנדיבות. 

אני זוכרת כשגיליתי את כוחה המפעים של התודה. זה היה חלק מתהליך יצירת האהבה שעברתי בעצמי עוד לפני שידעתי שכל הדברים הקסומים האלו בכלל אפשריים. גרתי בירושלים ונסעתי לתל אביב עבור הפגישות. יצאתי מהמבנה המכוער הישר אל הטיילת וחוף הים היפהפה, התיישבתי על אחד הספסלים בטיילת והסתכלתי סביבי. זו היתה שעת שקיעה סתווית יפהפייה מלאה בגוונים של ורוד כתום וסגול ועפיפוני הגלשנים ציירו את עצמם בשמיים הנהדרים. פתחתי את הלב ואמרתי וכתבתי תודה. הכרתי תודה והוקרתי אותה. שום דבר מיוחד לא קרה מלבד תחושה עדינה כל כך ועמוקה כל כך של שלווה.

Surrender

רצתי הביתה להניח את הויולה ולשוב לחיפושים אחר הכלבה. רצתי אל בית השכנה, מתקרבת לאיזור הבית ושומעת נביחות. נשמע שכל מיני כלבים נובחים. היה לי ברור שזו היא. כל כך ברור שכשחלפתי על פני בעלת הבית שאמרה לי שלום, ורק אתמול נתנה לי מפתח לבית, אפילו לא שאלתי אותה אם היא ראתה את הכלבה. אבל היא אמרה לי בעצמה בעודי ממהרת במעלה המדרגות הרבות. באת לקחת אותה לטיול? היא ברחה לי אני מקווה שהיא שם. כן היא שם עלתה במדרגות עד דלת הכניסה. ואכן שם בדיוק היא היתה. חיכתה בתקווה למצוא את בעליה שאינם ומעט התאכזבה למצוא אותי אבל הצטרפה אליי בחזרה הביתה לשתות קצת מים ולנוח.

יש רגע בכל יצירה, ובכל בקשה שבו אנחנו מתבקשים להרים ידיים ולהיכנע. רגע בו אנחנו מתבקשים להכיר בכך שעשינו מספיק ועכשיו עלינו לתת לצד השני, לצד הנסתר, הלא ידוע מעצם הווייתו, לעשות את שלו. אל לנו לבלבל את הרגע הזה עם ייאוש. למרות שגם בייאוש כנה טמון כוח רב מאוד של שינוי וצמיחה. כניעה שונה במהותה מהייאוש. היא עד הסוף פאסיבית. מאפשרת. נותנת למה שאמור לקרות לקרות בדרכו בלי שאנחנו ממשיכים להתערב אבל עם שמירה בטוחה על הערך העצמי שלנו והזכאות שלנו לקבלה מלאה. דבר זה מבחין אותה מייאוש ומעמיד אותנו במקום אחר מול המציאות כאשר אנחנו נכנעים. לעיתים הייאוש מוביל אותנו אל עבר הכניעה ועל כן גם מקומו חשוב כל כך בתהליכי הצמיחה שלנו.

כניעה זו המהות האחרונה והמסיימת בעיני כל תהליך יצירה ובפרט תהליכי ריפוי ויצירת מציאות שאני מלווה בקליניקה. זה לא אומר שהיא מגיעה בהכרח בסופו של תהליך, אלא, שהיא זו שמביאה עימה את תנופת השינוי והחידוש הגדולים ביותר. היא בדרך כלל לא מתרחשת בקליניקה, כי לכניעה יש את מופעיה האינטימיים ביותר לבוא ולפגוש אותנו ברגעים של חסד. אבל כשמכינים עבורה את הקרקע, היא מופיעה ברכות ובטבעיות כמו שהלילה נכנע ליום והיום נכנע שוב ללילה. 

תודה שטיילתם איתי במסע המיתרים