אם אומר שבריא ללכת ברגל לא אחדש דבר
אם אומר שנסיעה במכונית היא פעולה מזהמת ומפריעה לא אחדש גם כן
אבל אם אומר שדווקא הבחירה להשאיר את האוטו בבית היא מהדברים היותר ירוקים שאפשר לעשות יהיו שירימו גבה.
למה לא לעבור לטבעונות?
למה לא לסרב לאריזות?
אז כמובן שכן. הפחתה היא עניין חיוני ודאי כאשר מדובר במוצרי מזון מן החי או בצריכה של מוצרי פלסטיק חד פעמיים. לטעמי הפחתה היא בגדר צו מוסרי בתקופה בה אנו חיים ומעבר לכך יש לה השפעה והיא מכתיבה מגמות.
הפחתת נסיעות מדוברת לרוב בהקשר של צפיפות וגודש בכבישים. היא כמעט ואינה מדוברת במרחב הכפרי. בתוך הישובים.
אלא שהשינוי שמביא איתו ק"מ שעד לא מכבר הזזנו עבורו את הרכב ועתה אנחנו נעים אותו ברגלינו (וגם חצי ק"מ וגם פחות) הוא שינוי מהפכני מאין כמותו.
אז למה לדבר בכלל על 300 מטר? הרי לא מכאן תצמח הישועה. זו נסיעה קצרה, היא תשפיע באופן קלוש ביותר על מאזן הפליטות, על מפלס הרעש וזיהום האויר.
נתחיל בשאלת המרחב. לא פעם אנחנו מתלוננים עד כמה הפך המרחב להיות כעור. עד כמה קנה המידה בו כבר אינו אנושי. לצד התלונות הללו אנחנו נעים במרחב הזה במכונית. מה שמכתיב את סוג הדרישות שיש לנו מהמרחב ושאותן גם נפנה בהזדמנויות שונות אל הרשות המקומית. אחת הדרישות הבולטות שיש לתושבים והם שבים וחוזרים עליה ללא רחם היא הדרישה לחניה.
עכשיו נתבונן לרגע במושג הזה: חנייה. מגרש חנייה או רצועת חניות לצד המדרכה אינן דבר תמים. פירושן מדבר עירוני. לא יצמח עץ בחנייה. לא ינבט בה עשב. אין לדבורים ולפרפרים מה לחפש בה. וגם מהבחינה האנושית. חנייה אינה מקום שילדים משחקים בו. היא שטח שהיה יכול להיות אולי דברים רבים ומיטיבים אם היינו נעים ברגלינו (שאז כמובן לא נחוצה לנו חנייה).
המרת נסיעות קצרות בהליכה פירושה מרחב לאנשים. מרחב שילך וישנה את פניו ויהיו בו הרבה פחות שטח מדברי והרבה יותר מעגלי חיים.
והמרה כזו פירושה גם מפגש עם ה"בחוץ". מפגש שקשה להפריז בחשיבותו. הוא מסוגל להעניק לנו חוסן, הוא מסוגל לבנות אצלנו אט אט את היכולת להימצא בחוץ גם כשתנאי מזג האויר אינם אופטימליים. במבט ראשון זה נשמע דמיוני אלא שהיכולת הזו היא אכן יכולת נבנית ויש לה חשיבות רבה. כמובן שלא נלך ברגל כשבחוץ משתוללת סערה או בשעות הצהריים בימים של שיא החום. אבל נגלה שאנחנו מסוגלים להיות בחוץ בתווך טמפ' הולך וגדל.
וכמובן שלהמצאות שלנו בחוץ יש השפעות רבות ומיטיבות נוספות. נוכל להכיר את השכונה והרחוב (בחלק מהישובים הכפריים לא נהוג כלל להתנייד ברגל), נוכל להשיב לשגרה שלנו את המפגש עם הבר. להבחין בחוביזה שנבטה בעונתה. לחרצית שקמלה בעונתה.
לא פעם אנשים אומרים לי: "למה אתם הירוקים אומרים שמתחמם? תמיד היה בקיץ חם. תמיד היה בחורף קר." צריך לפגוש את ה"בחוץ" כחלק משגרה ועל בסיס יומיומי. כך גם מרגישים אותו, כך גם מפתחים את הקשר הנכון אליו.
ולאומרים שצריך לוותר על הרכב כליל (ולא להשאירו בבית) אני מזכירה ששינוי נבנה צעד אחר צעד. בואו נעשה את הצעד הראשון.
