Joy
היום בבוקר באתי לכיתה של בכורי המתוק לנגן להם בויולה כי הם לומדים על כלי קשת בבי״ס מיתרים. STRINGS סיפור בשלושה חלקים על מהויות היצירה אצלי בקליניקה.
חלק שני
Rest
הנחתי לחיפושים. באתי הביתה, לקחתי את הויולה ובאתי לכיתה של בכורי. בכיתה הוא היה שרוי כמו תחת קסם הסיפור מפי המורה. הגעתי לכיתה והתיישבתי ממש לידו. חיכיתי. נחתי מעט מהריצה של לפני רגע. חברים שלו הבחינו בי אבל הוא כולו מרוכז בסיפור שרוי בגלי אלפא הקלים כל כך לילדים לשהות בהם ובלי משים לתת לנפשם מרחב רגוע של שמחה וריפוי. עד שהמורה עצרה ואמרה לי שלום וגם הוא חייך את אורו המאושר.
בשבת האחרונה העברתי בביתי סדנת חזון של אהבה לקבוצת נשים נהדרת. הסדנא היתה עתירת כל טוב עם הרבה הנאה מצד המשתתפות לשחק במשחקים שהצעתי, לספר סיפורים וליצור עולמות נהדרים, את העולמות של חלומותיהן. אבל היה רגע, או יותר נכון שלב, אחד שהוא הכי משמעותי לתפיסתי עבור תהליכי מימוש. שלב המנוחה. סיימנו את הסדנה עם הרפייה ודמיון מודרך של חצי שעה. מנוחה עמוקה באמצעות הרפייה מאפשרת לכל כך הרבה להיווצר, כשאנחנו פשוט נחים ונהנים ומאפשרים לתהליכי יצירה, שינוי וריפוי עמוקים לרחוש בעצמם.
בשבוע שעבר בקושי הצלחתי לישון. כל לילה למרות עייפות גדולה משהו משך אותי החוצה מהשינה ומצאתי את עצמי נאבקת במהלך היום להתמודד עם החיים. ביום חמישי הצלחתי לישון שינה עמוקה ומרווה. קמתי ממנה לשעה של מדיטציה וראיתי בכל נשימה איך שרירי הכתפיים יכולים להרפות. עוד ועוד הרפייה, מנוחה. והנה הגיע הרגע המתוק של המדיטציות שהכל נהיה ברור כקריסטל. הבנתי קושיה שאני שואלת לגבי אחת המונחות שלי, הבנתי שאלה ששאלתי את עצמי לגבי העסק שלי השבוע. אסימונים נפלו, מיתרים מכוונים הדהדו.
I
יש רגע כזה שבו את עומדת או יושבת מול קהל. קהל של מבוגרים או ילדים בכיתה, ואת קופצת. קופצת אל תוך מי שאת. אל תוך מה שאת. כויולנית ופרפורמרית הרגע הזה מוכר לי בצורה מאוד מסויימת. גם בכל סיטואציה מילולית של הצגה עצמית יש את הרגע הזה - הרגע בו את מפסיקה להיות את האנונימית, או את החברה, המכרה, הידידה, הביישנית, או השמחה, החייכנית או הסגורה, העצובה, או המפוחדת. ואת קופצת כמו קפיצת בנג׳י לתוך בריכת מים נסתרת. את קופצת הישר ובלי שום אפשרות למעברי ביניים, הישר אל מי שאת באת להיות כאן היום, או כאן עכשיו, או כאן בכלל. כשישבתי ליד המורה המתוקה, לא יכולתי להמתין שתסיים להציג אותי וכל כך רציתי כבר לקפוץ ולנגן להם את הבאך הזה ששכחתי להגיד אפילו אימא של מי אני למרות שכולם כבר ידעו. ואז, אחרי הקפיצה, אז מתחיל הסיפור. מה שיש לי להגיד, המשחק, השיר, ההווייה המיוחדת הזו שבה אני אני כבר אני, ואני כבר כאן, ועכשיו כמו שמורתי הרוחנית האהובה, אסתר היקס אומרת:
I like you pretty much let’s see how it goes
(משפט שאיתו חתמנו את הכתובה שלנו)
כמה חשובה הקפיצה הזו כמו שסרן קירקגאר מדבר על קפיצת האמונה. לתפיסתי זו אכן קפיצה של אמונה, אבל אמונה מיוחדת כזו שאין לי בדיוק בדיוק את המילים לתאר. אמונה בי וביקום שאנחנו אחד ובה בעת רוקדים זה עם זו וזה למען זו כל העת. בתהליכים בקליניקה זהו רגע שאני כל הזמן מזמנת עבור המונחים ואין לדעת מתי איך ואיפה הוא יקרה.
Need
הילדים התפקעו בשאלות. הסקרנות והפתיחות היממו אותם. הם לא יכלו להתאפק מלשאול דברים על הויולה. והשאלות רק הלכו והתרחבו, הלכו והעמיקו. בשלב מסויים ילד אחד זיהה שכשאני מנגנת עם החלק התחתון של הקשת הצליל דק יותר מאשר בחלק העליון. ואז בחנו את זה ושוחחנו על כמה שזה מעניין והמורה אמרה שבשבילה החלק העליון נשמע יותר אוורירי. שאלה גררה שאלה ובשלב כלשהו היה צורך לבקש מהילדים לסיים לשאול. עוד כמה ביקשו מאוד והשאלות האחרונות הורשו לצאת לאוויר העולם.
הצרכים שלנו הם כאלה. כמו השאלות הסקרניות של הילדים. הם חייבים ביטוי. הטבע שלהם הוא לבוא לידי ביטוי. כניראה שזהו כוח החיים. בקליניקה אנחנו לומדים לכבד, להעריך ולאהוב את הצרכים שלנו. הם תמיד יקבלו ביטוי ולכן אנחנו קודם כל מזהים אותם, שזו רוב העבודה, ואז מחפשים עבורם את דרך הביטוי שעושה עימנו טוב. מונחה אחד הגיע אליי כדי להפסיק לשתות אלכוהול בכמויות גבוהות. הוא קבע לעצמו בדיוק את המידה שהוא רוצה לשתות. כך הגענו מהר מאוד לשלב בתהליך שעוסק בילדות ומשהו בתוכו קיבל מענה. לא הוא ולא אני יודעים מה זה. או, יותר נכון, גם הוא וגם אני שומעים ומבינים את המענה בלי שיש לנו ידיעה מוחלטת בדבר. אחרי ארבע פגישות הוא דיווח לי שרק יום לפני כן הוא שם לב שכבר שבוע שהוא לא שותה אלכוהול. צורך מצא מענה רצוי. מדהים שקושי רב כל כך יכול לעיתים להיות פשוט כל כך, נכון?