Joy
היום בבוקר באתי לכיתה של בכורי המתוק לנגן להם בויולה כי הם לומדים על כלי קשת בבי״ס מיתרים. STRINGS סיפור בשלושה חלקים על מהויות היצירה אצלי בקליניקה.
STRINGS
חלק ראשון
Soul
אתמול בלילה חברה ושכנה חדשה ביקשה טובה ״ענקית״ לדבריה. היא ומשפחתה נאלצו לצאת מהבית במהירות לכמה ימים והיא לא הספיקה לטייל עם הכלבה שלהם. אז היא ביקשה רק שאוציא אותה להתאוורר קצת. הגעתי והנשמות שלנו מייד התגלגלו זו בזו. היא היתה בודדה ורצתה ליטופים ואז באצילות בטחה בי לקחת אותה לטיול. באתי איתה אלינו הביתה ושאלתי את אהוב~י~ אם הוא יסכים שניקח אותה אלינו עד שהשכנים ישובו. הוא מאוד מתנגד לכך שיהיה לנו כלב ואני כבר שנים חולמת על כלבה. בדיוק כמו זו שבאה לביקור. לשמחתי גם נשמתו ראתה את נשמתה והוא מאוד התפלא מהשקט והאצילות שבה. ככה זה עם נשמות גבוהות כניראה. הלכתי איתה לביתה לקחת את המיטה והאוכל שלה והבאתי אותה אלינו. היא כלבה מאוד גדולה והיתה כל כך שקטה בלילה. בבוקר הכרתי אותה למתוקים שלי והם לא רצו ללכת לבי״ס או לגן כדי להישאר איתה. אבל הויולה שיכנעה את בכורי, ועם הקטן יצאנו שלושתנו לטיול ביער עד לגן היער שלו. שם הוא כבר היה שלם להיפרד ממנה ואני והיא חזרנו.
האם יש לנו נשמה? שאלה פילוסופית אני מניחה. אני מתנהלת, מתחברת, מטפלת, מרפאת, מתוך ידיעה שהיא קיימת.
בכיתה של בכורי הראיתי לכל הילדים את הנשמה של הויולה. חתיכת עץ קטנטונת, שעומדת בלב תיבת התהודה ומחזיקה תחתיה משקל של כמה וכמה עשרות קילוגרמים מהזרוע הנשענת על הקשת, שמעבירה משקל להרטטת המיתר, שמרעיד את הגשר, אשר בתורו מעביר את הרטט לנשמה. זו הקטנטונת מתרגמת את הרטט לאדוות באגם הגדול של תיבת התהודה של הכלי והצליל נשמע למרחקים.
Trust
בדרכנו חזרה ביער היא הראתה לי שהיא לגמרי זוכרת כל פנייה שעשינו ובשלב כלשהו הרגשתי שהיא זכאית לקצת חירות. בכל זאת היא היתה כל כך הרבה בבית. שיחררתי את הרצועה והיא קצת ריחרחה לידי ומהר מאוד הסתלקה. היה לי פעם כלב, קראו לו מג׳יק וכשמו הוא היה, כך שלא התרגשתי. המשכתי והמשכתי בשביל ולא מצאתי אותה. פגשתי איש עם כלב שראינו יחד בתחילת הסיבוב שלו ביער והוא אמר שהוא ראה אותה שם בהמשך השביל. אז שמחתי והמשכתי לכיוונה. אבל היא לא היתה שם. הזמן דחק להגיע לכיתה של בכורי והיא לא נמצאת. עשיתי סיבוב סביב חלק נוסף של היער, עברתי ליד ביתה, אבל אין לה זכר. אמרתי בליבי שעליי לבטוח בה, בי ואולי גם ביקום.
כמה קשה לנו לבטוח? הילדים בכיתה הקשיבו לבאך שניגנתי להם. הם התמסרו ונהנו. עד שהגיע רגע מסויים בו הם התחילו כמו להעביר ביניהם כדור של חוסר שקט, ואולי גם חוסר אמון קטן במה שקורה. אולי הם הדהדו את המבוכה הקלה שפשטה בי. לפעמים אני מרגישה שאני לא בוטחת מתוך מקום אוטומטי. כמו ברירת מחדל של הקיום שלי. לימדו אותי לא לבטוח. ילדיי בוטחים הרבה יותר. אני רואה איך אני מלמדת אותם לא לבטוח. זה הגיוני נכון? זו הדרך שלנו להגן על עצמנו. האומנם? בקליניקה ובסדנאות אני פוגשת את הנטייה הזו מופנמת עמוק פנימה. למה שאבטח בתחושה שעולה בי, למה שאבטח במחשבה או בזיכרון? למה שאבטח בי? אחד הדברים האהובים עליי ב-NLP הוא הביטחון הגדול. ביטחון ביכולת הריפוי, ביטחון בתת מודע, ביטחון אדם. והביטחון הזה הוא מכוון. הוא לא רק תפיסה, הוא גם הכוונה, הובלה, נטיעה של ביטחון שמוליד עוד ועוד ביטחון. זה מעניין נכון?
נשתמע בחלק ב׳. ובינתיים, יותר מאשמח לשמוע מכם תגובות והדהודים.
איילת לרמן
