הבחירה

סבתי מצד אבי נולדה ב-1911 בביאליסטוק בין פולין לרוסיה וכל שנות ילדותה עברו עליה בבריחה בקרונות מסע במחוזות קפואים ללא מזון כמעט. היא עלתה לארץ ב-1933 ואמרה שאז החלו החיים הנורמאלים שלה. זה מעניין כי אחת השאלות שהכי מציקות לי בימינו היא עד כמה אנחנו מסוגלים להתרגל ללא נורמאלי. 

אבל סבתי מאז ומתמיד היתה אישה מפוחדת ונבהלת בקלות מאוד ואכן בהתאמה היא גם סבלה מבעיות לב. בכל פעם שהיתה נבהלת ממשהו היתה מייד קופצת ואומרת ״אויש מאמא״. היה ניראה כאילו היא מחווטת לפחד.

אבי שנולד בישראל וגדל על אתוס ציוני טהור, מצא בעצמו הרבה מאוד התנגדות לאימו אבל למרות שהיה אדם אמיץ מאוד, והמורה הראשון שלי ביצירת מציאות, הוא חי בחרדה מתמדת.

ואני? זכיתי להיוולד לתוך הקוקטייל המרתק שנע בין אהבה פורחת לבין חרדה משתקת בצורת דיכאון. כפי שהמשוררת נעם פרתום בספר השירה האחרון שלה ״לצאת מהגוף״, מכנה אותו חרדון.

ההתמודדויות שלי עם חרדה או עם צורתה הכבוייה, דיכאון, הן עתירות ניסיון של מעל 40 שנה. פיתחתי דרכי חיים נרחבות כיצד לפגוש את החרדון הזה שלי. בין השאר זו הסיבה שאני מתרגלת מדיטציה מזה 16 שנה באדיקות די רבה גם תוך כדי הריונות ולידות והורות לתינוקות קטנים. פגשתי גם תרופות פסיכיאטריות סביב הנושא, נפרדתי מהן בתקווה חדשה ופגשתי בהן שוב אחרי עשור בענווה מחודשת ואני נפרדת מהן מחדש עם סקרנות למה שהחרדון מבקש ללמד אותי בחיים האלו.

למה אני מספרת את כל זה? לא רק מתוך צורך להיות פתוחה מידי, אלא בעיקר כדי לספר, שעל בשרי אני מכירה היטב את הנושא ואת המורכבויות סביבו, ושלמרות הכלים הנהדרים שבאמתחתי מתחום ה NLP והאימון הרגשי, גם אני מכירה ותומכת ביכולת שלנו לקבל עזרה ממקורות שונים. ופנייה לעזרה במיוחד סביב נושא מבודד כל כך, היא חשובה מאוד ומשמעותית. אנא אל תתירו את עצמכם להזנחה או לבדידות סביב נושאים כואבים כמו חרדה או דיכאון או השילוב הקשוח של שניהם יחד. יש אינספור דרכים להתמודד עם הנושא ויש סיבה לכך שהקושי הזה ספציפית נקרא על דרככם. הוא לא בא משום מקום והוא לא קיים ללא תכלית. יש ייעוד גם לסבל עצמו והייעוד הזה בא על מנת לגדל אותנו ביתר דיוק ואותנטיות אל עבר מי שאנחנו.

ואהבה? מה תפקידה בכל מופע האימים הזה? אהבה לא דרה באותה שכונה עם החרדה, הדיכאון, החרדון ובאופן כללי כל ילדיו של הפחד. היא מודרת משם. אפשר להתגעגע אליה, לקוות לה, לשאוף אליה, לייחל עבורה. אבל היא פשוט לא יכולה להצליח להיכנס לשכונה הזו. בשביל לפגוש אותה חייבים לבחור באומץ לצאת מדרכי הפחד המוכרות ולבחור לבטוח בדרך הבלתי סלולה והלא נודעת של האהבה. 

האם זו בחירה? תלוי מאוד מאיפה מסתכלים על זה. מהכיוון של האהבה זו אכן בחירה. וזו בחירה מעניינת מאוד כי היא קשורה גם בסנכרון של תדר הלב עם תדר העולם. זו בחירה מעניינת מאוד כי היא לא דומה לאף בחירה שאנחנו עושים בדרך כלל. זו לא בחירה של התודעה בלבד. זו בחירה שהתודעה משתתפת בה באופן מאוד אקטיבי ומכוון, אבל היא לא השחקנית היחידה או הראשית. זו בחירה של הלב. וללב יש כאן כוחות שלתודעה בלבד אין יכולת להעניק לנו. כוחות הלב הם כוחות ההווייה. כולנו מכירים את זה כי כולנו עוברים שם מידי פעם. אבל אנחנו בדרך כלל לא מודעים למידת החירות שיש לנו בבחירה הזו. בדרך כלל אומר לעצמי שפשוט שפר עליי גורלי לזמן מה, או שהיה לי מזל, או שהיו כל מיני צירופי מקרים שאיפשרו את תור הזהב הזה בחיי. אנחנו בדרך כלל לא ניקח לעצמנו קרדיט על תקופה כזו שבה אנחנו מסונכרנים עם אהבה ובה דברים טובים קורים לנו ובדרך כלל גם די בקלות. 

אנחנו יותר מכירים, או יותר נכון מודעים, למבט שלנו על המציאות דרך עיני הפחד. ומשם ניראה לנו שקודם כל לא מדובר כאן בבחירה. אלא במשהו שכפוי עלינו, בנסיבות רציונאליות בהחלט של חרדה מפני מלחמה, של מלחמה בפועל, של שבי ואלימות רבים. ונכון. זו אינה טעות. אנחנו מפחדים מאוד מכל המציאות הקשה שסובבת אותנו. ואנחנו מפחדים גם מכל מיני קשיים של החיים הפרטיים שלנו. קשיים שאולי תמיד נמצאים שם ואולי עכשיו התעצמו ואולי נותרו בעינם. לפחד זו לא טעות. לפחד זה דבר בריא והישרדותי וחשוב מאוד שאנחנו עושים זאת. להיכנע לפחד זאת נקודת הבחירה שלנו. להיות מונע ע״י הפחד, פה אנחנו נופלים. וגם זה בסדר כי אנחנו קמים שוב ויכולים לבחור שוב. אפשר לברוח מישראל בגלל פחד מהתקפה איראנית ולהיות בחו״ל אכולי רגשות אשם אשר למעשה מכסים על מצב חרדה בסיסי, ואפשר לבחור לצאת לחופש מתיבת האיומים הנוכחית, ולעמוד בהנאה בבחירה לנפוש מכל זה. 

ומתוך מערך הפחד, כאשר בוחרים בכל זאת להביט אל עבר האהבה, אפשר לפעול ולהסתנכרן יותר ויותר עם התדרים (תדר = מחשבה+רגש) שסובבים את האהבה. למצוא מקורות לתיקווה, להתחבר לנקודות של התלהבות, לפתוח את הלב להכרת תודה, להעניק לעצמנו את הזכות לחוש רגע קטן של חיוך ואפילו שימחה. ויותר ויותר, עוד ועוד, למקד את תשומת הלב שלנו אל עבר האהבה. כל איש ואישה כאשר הם בוחרים לעשות זאת, עושים ברגעים אלו ממש שירות להבאת השלום עלי אדמות.

את הענן הזה צילמתי לפני כמה שנים קצת לפני שנכנסתי להריון עם בכורי. איכשהו לשים לב לדובי החמוד הזה בעננים וההריון, מרגישים לי קשורים. כאילו הם קורצו מאותו חומר הווייתי חמקמק שאנחנו קוראים לו אהבה.