"אני מחליטה! את לא תבחרי בשבילי!" אומרת בתי בת ה-3, שיודעת בדיוק מה היא רוצה ולא מאפשרת לאף אחד להחליט עבורה ולהסיט אותה מרצונה.
ואני האימא , מסתכלת עליה ושואלת את עצמי: מה זה הדבר הזה?
אני, שהגבולות בבית היו כל כך ברורים לי, כבר לא בטוחה לגבי יעילותם ופתאום מוצאת את עצמי מגמישה אותם ואפילו מבטלת את חלקם.
כל הילדים החדשים שנולדו משנת 2000 וקצת לפני, הם ילדי הקריסטל. ילדי העידן החדש.
הם ילדים שמתעקשים על הרצונות שלהם ואין בהם שום גמישות לרצונות ולצרכים של אחרים אם הם מתנגשים ברצון שלהם.
ניתן לומר שהם אגואיסטיים ואפשר גם לומר שהם כל כך מדויקים לגבי עצמם ולא מאפשרים לאף אחד להסיט אותם מדרכם ורצונם.
זו אמירה שלא ניתן לומר לגבינו, המבוגרים. אנחנו מאוד טובים בהתגמשות. אנחנו מגמישים את עמדתנו כדי להתאים לרצון האחר , לפעמים עד כדי איבוד הדרך המדויקת לנו.
הסיבה לכך היא שילדינו בנויים אחרת מאיתנו ותפקידם בעולם הוא שונה.
אנו המבוגרים הגענו לעולם שעוסק ביסודות המים והאדמה, עולם שמטרתו לבדוק ולהבין מהו החומר, מהו הכסף, מהן מסגרות, מהן מערכות יחסים ומהו הרגש. תוכנית החיים שלנו כנשמות פה נבנתה על בסיס המסגרות האלו. רובינו אוהבים מסגרות ואנו רגילים שהמסגרות מגדירות אותנו.
המסגרת המשפחתית והחברית נותנת לנו תמיכה ושייכות, מסגרת החינוך מאפשרת לנו לדעת בדיוק מה עלינו ללמוד בכל שנה ובאיזו רמה אנחנו צריכים להיות . מסגרת העבודה מאפשרת לנו להגדיר מי אנחנו, להיות רגועים לגבי תפקודנו במשך היום וגם לדעת כמה כסף יכנס כל חודש לבנק.
הכול מוגדר ומסודר.
ואנחנו אוהבים סדר ויציבות
ומנסים להשליט את הסדר הזה בבית .
אבל בבית יש לנו ילדים שהם שונים מאיתנו. הם בנויים ומושפעים מאלמנטים אחרים לגמרי. הילדים החדשים מלאים באש ובאוויר, ביצירה ובמחשבה. הם גאונים כל אחד בתחומו הוא.
הם העידן החדש.
הם מלאים באנרגיה, הקליטה שלהם מהירה הרבה יותר משלנו, ותשומת הלב שלהם מסוגלת להתחלק על פני כמה דברים בו זמנית.
הם לא באו ללמוד התגמשות. הם לא באו ללמוד מסגרות. הם באו לפרוץ את המסגרות ולהגמיש אותן.
הם באו להראות לנו שמה שהיה מוכר לנו עד היום כבר לא משרת אותם והם רוצים משהו שונה.
הם שליחי ההתפתחות והטכנולוגיה. והם הרבה יותר חכמים מאיתנו. גם המדע אומר את זה. תוכנת ההפעלה שלהם משודרגת.
הם מחוברים לעצמם ובאו ללמד אותנו להקשיב לעצמנו , לבדוק מה בדיוק מתאים לנו וליישם את זה.
פעמים רבות אני שומעת את עצמי מנסה להסביר מדוע משהו מסוים נכון ומשהו אחר לא. ופתאום מגלה שההסבר שלי כבר לא משכנע. אפילו לא אותי .
למה לעשות משהו אחד ולא אחר?
מדוע הפיג'מה היא בגד ללילה ולא ליום? מי אמר שקר וצריך ללבוש ארוך? למי קר?
הרי בסופו של דבר זה מה שהילדים אומרים לנו: אנחנו חושבים אחרת! אנחנו רוצים אחרת!
כולנו מכירים את האמירות שהמסגרת היא ביטחון וילד צריך גבולות.
נכון. המסגרת היא טובה לנו. היא נועדה לתמוך בנו. היא תוחמת אותנו כדי שלא נתפזר.
אבל צריך לשים לב שהמסגרת לא תרסן אותנו, תבלום אותנו או תגרום לנו לעשות מה שאנחנו לא רוצים. ניתן להרחיב את המסגרת ולהגמיש אותה. ניתן למצוא בתוכה עוד אפשרויות בחירה שלא חשבנו עליהן עד כה.
תמצאו את הגמישות שלכם בבית, עם הילדים.
תראו שכשאתם מאפשרים להם גמישות, הם באים לקראתכם והמלחמות פוחתות.
גם בנושאים שאתם לא מסכימים ועומדים על שלכם, הסבירו להם את המניע לעניין. הרבה פעמים הם ישנו את דעתם מתוך הבנה ולא מתוך הכרח.
תפקידנו בבית השתנה. מתפקיד של ניהול לתפקיד של אבחון, הקשבה והעצמה.
תפקידנו להבין ולזהות את הייחודיות בכל ילד, לאפשר אותה ולהוביל את הילדים לכיוון של התפתחות והגשמה.
אם נתבונן ונקשיב נדע מהו הכיוון הנכון.
הקשיבו לילדיכם.
הילד יודע מה נכון לו ומרגיש בנוח לומר את רצונו.
איזה יופי שהוא לא מבקש מאחרים להחליט בשבילו.
אם לנו בתור ילדים הייתה מתאפשרת יותר בחירה בחיינו, מעניין לאן היינו מגיעים...
הכותבת: יפית שמואל
עוסקת בתחום המודעות והתודעה למעלה מעשר שנים.
יועצת אישית בתקשור למבוגרים ובני נוער ומנחת לימודי "תודעת על".
מתמחה בחיבור האדם לנתיב ההתפתחות שלו, בהבנת הפוטנציאל האישי ובסיוע למימושו.
בעלת ניסיון רחב בתקשורת עם ילדים ובני נוער ובמיוחד כאלה המאובחנים כבעלי הפרעות קשב וריכוז.